טראומה בגובה העיניים - כתבה

דמיינו שאתם הולכים ביערות הגשם של האמזונס. מנסים לתמרן בין סבכי העצים והאדמה הבוצית. קולות של בעלי חיים מגבירים את הערנות שלכם והמוח מתחיל לשלוח אותות של סכנה.
פתאום מופיע מולכם נמר. מסתכל לכם ישר בעיניים, חושף שיניו בגרגור שקט ומאיים. 

מה תעשו??
תלחמו בו, תברחו ממנו או שתקפאו במקום מרוב בהלה?

 

הכירו את שלושת ה- "Fאים" Fight - , Flight, Freeze

אחת משתי מערכות העצבים המרכזיות בגופנו אחראית בדיוק על הרגעים בהם אנו בסכנה מיידית ושאלה של הישרדות עומדת על הפרק. קל מאוד לראות את זה אצל בעלי החיים - במרדף אחרי מזון וקיום הם נאלצים להתמודד עם החזק מהם בשרשרת המזון וניצבים בפני סכנה בכל יום מחדש. עליהם להיות ערים ודרוכים כל הזמן ומרביתם פיתחו לאורך האבולוציה צורות שונות להתמודד עם המציאות המאיימת. הסוואה, חיים בלהקות ונשק גופני (ניבים, תפרים, רעלים...). בכל סכנה שמופיעה מגיבים בעלי החיים באחד משלושת ה- "Fאים". הורמונים משתחררים בגופם במינון גבוה והגוף נכנס למצב הגנה/התקפה. בפועל רקמות השריר מתכווצות בזמן בו דם עשיר בהורמוני סטרס זורם לתוכן.

פעם דוד המלך זרק על גוליית אבן, היום אנחנו כבר במקום אחר לגמרי.

כדי שנבין טוב יותר את הרעיון של שחרור ההורמונים בגוף נוכל להשתמש בפעילות בחדר הכושר. אנחנו דורשים מהגוף להיות בפעילות גבוהה ומפרישים הורמונים שונים. אותם הורמונים נלכדים בין סיבי השרירים וכדי לשחררם אנחנו בדרך כלל עושים מתיחות ונחים.
לבעלי החיים יש דרכים נוספות לשחרר את הביטוי הפיזי – טראומתי. אחרי תגובת הגוף לאיום הם ירעדו למשך זמן מה (קטרזיס) ויפרקו את הטראומה מגופם.
אצלנו (בני האדם) הסיפור מורכב יותר ויש לכך מספר סיבות בולטות. הנשק היחיד שלנו כיצורים שורדים בעולם הוא המוח החושב. זה האחראי על התמצאות בשטח, ניהול סיכונים ופיתוח ושימוש באביזרי לוחמה שונים. פעם דוד המלך זרק על גוליית אבן והיום אנחנו כבר במקום אחר לגמרי.
אם כן, ברגעי סכנה מיידית הגוף שלנו מגיב בדיוק כמו בעלי החיים - מגביר הפרשה של הורמוני סטרס ונכנס למצב דריכות. אלא שאנחנו לעומת בעלי החיים לא יודעים לפרק טרואמה והסיבה לכך פשוטה. אנחנו חושבים יותר מדי! מוחנו מתוכנת לזכור אינפורמציה ולהשתמש בה לשם הגנה בעתיד. כשדני הצעיר משדרות שומע פעם אחר פעם אזעקה ונאלץ למצוא מחסה בתוך 15 שניות גופו נכנס לפעילות מוגברת במיוחד. עד מהרה המוח מפנים שצליל אזעקה דורש דריכות גבוהה ובפעם הבאה שיעבור אמבולנס באזור, סביר שדני יחווה (לרגע) את אותה התחושה בגופו. 
כך אנחנו וכך מוחנו. לומדים מה מסכן אותנו ודואגים לצמצם התמודדויות מסוג זה בעתיד או לפחות להיות מוכנים להם טוב יותר. מצד אחד יש משהו טוב בכך שהמוח זוכר, היות וכך, אם וכאשר יהיה צורך אכן נהיה מוכנים. מצד שני ישנם אין ספור רגעים ביום יום בחיינו אשר אינם מצריכים דריכות גובהה ובכל זאת מוחנו מפריש הורמוני סטרס ומערכת השריר נמצאת בדריכות גבוהה.

בקליניקה אני פוגש פעם אחר פעם במטופלים, שבאופן קבוע נמצאים במצב דריכות ומארגנים את חייהם עפ"י צמצום סיכונים והימנעות מתרחישים מאיימים. למעשה אני עצמי כזה. יום אחד כשנסעתי עם אשתי והילדים ברכב בלב תל-אביב נתקענו בפקק (כצפוי). לאחר כמה דק' חלפו ליד רכבנו שני גברים. מיד שלחתי יד אל מנעול הדלת, חישבתי ובדקתי איך אני יוצא אליהם ומגן על משפחתי במידה והם יחליטו לתקוף. ראיתי מול עיניי את כל התרחיש הפוטנציאלי, שלבסוף הסתיים בדמיוני וראשי בלבד. זו דוגמא נהדרת לדריכות מיותרת, שאני ועוד כ"כ הרבה אנשים בעולם חווים מדי יום.

גם אתם מרגישים סטרס בחיים? וודאי מתחבאים שם רגעים קטנים או גדולים, שהשאירו בכם חותם.

אנחנו חיים תחת לחץ. המזרח התיכון רועש כבר מי יודע כמה שנים. מלחמות בארצנו הם עניין שבשגרה, האלימות כאן משנה לשנה הופכת לנפוצה ונפיצה יותר ויותר, מאבקי כוח, ערבוב תרבויות, דורות המשך לניצולי שואה ופעולות איבה אחרות. איך שלא נהפוך את זה, סביר שכולנו חווינו פעם או יותר בחיינו רגעים טראומתיים. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא עד כמה הטראומה הייתה גדולה, האם היא חזרה על עצמה יותר מפעם ואיך היא השפיעה עלינו ברגעי האמת שלה ואחרי. לא מפליא שכמעט במאה אחוז ממפגשי הקליניקה אני נדרש להפחית את רמת הסטרס בגופם וגישתם של מטופליי. לא מפליא גם שבעיה מספר אחת לכאבי גב (וגוף בכלל) נעוצה במידה גבוהה של סטרס.

במצבים של פוסט טראומה (מקטנה ועד גדולה) יחווה האדם התגברות של פעילות המערכת ההישרדותית באופן שאינו בהלימה עם המצב בשטח (היות ולמערכת זו אין יכולת וויסות ואבחנה). ככל שהטראומה/טראומות שחווה השפיעו עליו יותר כך יתנהלו חייו ע"י המערכת הסימפתית.
על מנת להרגיע את פעילות מערכת העצבים הזו עפ"י רוב נזדקק לתהליך טיפול רגשי המציע כלים ודרכי שחרור שונות. ביניהן העלאת הפרטים המודחקים מהארוע הטראומתי, פורקן רגשות עצורים מיום המקרה או תקופת המקרים, 
הרגעת הסטרס ע"י התייחסות גופנית (עבודת נשימות, טיפל במגע, דמיון מודרך וכדומה) והכרת המערכת הנגדית (פארא סימפתטית) ככלי מרכזי לניהול החיים.
תהליך הטיפול בטראומות הינו תהליך מרתק, שעשוי להתפרס על פני זמן ארוך (בהתאם למידת "הכיווץ") ולהפגיש אותנו עם שייח וחוויות מעוררות חיים ומשקיטות לחצים.

אם את/אתה מרגישים סטרס בחיים ולא יודעים על טראומה כלשהי שחוויתם, וודאי מתחבאים שם רגעים (קטנים) שהשאירו בכם חותם. אפשר לנקות גם אותם.

 
 
 
 
טיפול בכאבי גב | כאבים בגב תחתון | כאבים בצוואר | גב תפוס | פריצת דיסק | דלקת בגב | טיפול יציבה | יוגה ברמת גן | פילאטיס ברמת גן | טיפול נפשי |
טיפול זוגי | פסיכותרפיה גופנית | עיסוי | פסיכותרפיה גופנית | ביוסינתזה | פעילות גופנית בריאה | המלצות | שאלות ותשובות | אודות הקליניקה |